איך רוקדים "הליכת ירח" בלי רגליים?

איך רוקדים "הליכת ירח" בלי רגליים?
אולי אתם חושבים שכדי לרקוד צריך רגליים, עיניים ואוזניים, אבל מתברר שעם חוש קצב ואהבה למחול גם נכים יכולים לרקוד

מחיאות כפיים סוערות ליוו את הרקדנים באולם הספורט של קריית החינוך בגבעת וושינגטון, בדרך לקבלת התעודה שהסמיכה אותם להיות מדריכי מחול. עוצמתן של המחיאות הייתה חזקה במיוחד כשמי שניגש לקבל את התעודה התנייד על כיסא גלגלים. וזה קרה יותר מפעם אחת: כמחצית מבוגרי קורס הדרכת המחול הייחודי לבעלי צרכים מיוחדים, שהסתיים לפני כשבועיים, עונים להגדרה הזו. עליזה הסובלת משיתוק מוחין, רפי קטוע הגפיים, יהודית נכת הפוליו, סביון כבד הראייה: כולם עכשיו מדריכי מחול.

והמחול הזה, מחול הנכים, הוא פלא שצריכים לראות בעיניים. כל מי שהיה בטקס הסיום שלווה בריקודיהם של בוגרי הקורס ושל להקות ותיקות אחרות בתחום, נוכח לראות כיצד רקדנים על כיסא גלגלים יכולים גם הם לפרוש כנפיים. באופן סמלי או לא, הריקוד הראשון שפתח את הערב היה לצלילי השיר "חופשי ומאושר". פניהם הנלהבים של הרקדנים היושבים הוכיחו לקהל שגם עם מוגבלות פיזית אפשר להיות מאושרים.

אחת הנשים המאושרות באולם הספורט הייתה עליזה חבושה, בת 32, שנולדה עם שיתוק מוחין ורתוקה לכיסא גלגלים. אהבת הריקוד של חבושה, הסובלת גם מבעיות ראייה, החלה באחד הערבים לפני תשע שנים, כשאביה שאל אותה במהלך טיול ברחוב מה היא חולמת לעשות. חבושה, שעד אז כבר הספיקה לסיים תואר ראשון בחינוך, ענתה לו שלרקוד זה דבר שהיא יכולה רק לדמיין, וזה מאוד חסר לה. בבית, כשהאב פתח עיתון, הוא גילה להפתעתו מודעה המבשרת על פתיחת חוג ריקודי עם לבעלי כיסאות גלגלים בהרצליה.

השניים נסעו לבדוק את החוג החדש, אבל עליזה לא התחברה לאווירה. זמן קצר לאחר מכן היא ניסתה שוב, הפעם ב"גלגלי ראשון" חוג המחול הוותיק לנכים של ראשון לציון. שם התחוללה התפנית. "המרקידה גלית כהן-חיים", מספרת חבושה, "זרקה אותי ישר למים ואמרה לי להיכנס למעגל, ושיהיה בסדר. אני בחורה אמיצה אז נכנסתי, ומאותו רגע לא יצאתי".

הריקודים בחוגי המחול לנכים נערכים בזוגות, כאשר אדם אחד יושב על כיסא הגלגלים והאחר עומד ומלווה אותו בריקוד. "בהתחלה רקדתי עם אבא שלי", אומרת חבושה, "ובהמשך עם כל מי שרק רצה לזוז והסכים לרקוד. במשך ארבע שנים וחצי לא היה לי בן זוג קבוע. בשל בעיית בן זוג פרשה בשלב מסוים אחת המשתתפות, וגם אני חשבתי לפרוש. ניגשתי לגלית המרקידה וסיפרתי לה על רצוני לפרוש, אבל היא ענתה:'את נשארת פה. חכי עוד קצת, ובסוף בן הזוג יגיע'".

חבושה נשארה והמשיכה לרקוד עם בני זוג מתחלפים. בשלב מסוים התקיימו אודישנים ללהקה הייצוגית של החוג, "גלגלי ראשון לציון", להקת הנכים הגדולה בארץ שזכתה להישגים מרשימים בהופעותיה הרבות בארץ ובחו"ל. "לפני האודישנים ניגשתי לאורלי באור, מנהלת הלהקה, ואמרתי לה שאמנם אני לא מתאימה כרגע ללהקה, ובכל זאת אני רוצה לשמוע את דעתה. אורלי שמעה והסכימה, אבל הבטיחה להזמין אותי כאמנית אורחת במופע הראשון של ההרכב החדש".

במופע שהתקיים בהיכל התרבות בראשון לציון רקדה חבושה לצד רקדן מקצועי, לצלילי השיר "מישהו הולך תמיד איתי". בקהל עמד רקדן "עומד" מהחוג בהרצליה שחיפש בן זוג יושב. "אחרי הריקוד", משחזרת חבושה, "הוא ניגש אליי והציע להיות בן הזוג העומד שלי, ומאז כבר שבע שנים אנחנו רוקדים יחד".

חבושה רקדה עם בן זוגה לא רק בחוג בראשון לציון אלא גם בחוגים אחרים בארץ, והתאהבה בתחום. בשלב מסוים החליט בן זוגה לריקוד להירשם לקורס מדריכי מחול על כיסאות גלגלים. "חברים אמרו לי,'אם בן הזוג שלך הוציא תעודת מדריך, למה שאת לא תוציאי?' ואני השבתי להם שזה לא בשבילי", מספרת חבושה. "יום אחד אורלי באור נגשה אליי והזמינה אותי לעבור את הקורס. בהתחלה סירבתי, אבל אחר כך השתכנעתי, נרשמתי ואני לא מצטערת. הקורס הזה קידם אותי בצורה בלתי רגילה".

אחד הרוקדים הבולטים בטקס הסיום היה רפי אביטל, שגנב את ההצגה כשרקד בסגנון מייקל ג'קסון לצד קצינה צעירה בחיל האוויר. אביטל, 68, חולה בטרשת עורקים וקטוע גפיים כבר 17 שנים. לפני קטיעת רגליו עבד כמבקר איכות בתחום ייצור המתכת במפעלים שונים. מאז שהפך לנכה הוא מבלה את זמנו בכתיבת שירים, טיפוח אוסף בולים גדול, כתיבה בפייסבוק, פתירת תשבצי היגיון וביקורים משפחתיים.

אביטל – גרוש, אב לשניים וסב לנכד – נחשף לריקוד בעקבות פעילותו במועדון שיקום לנכים בראשון לציון. "אני אדם אנרגטי מאוד, ומנהלת מועדון השיקום הבחינה בכך. יום אחד, לפני עשר שנים, היא ניגשה אליי והציעה לי ללכת לראות ריקודי נכים. לא הבנתי איך נכה קטוע גפיים מסוגל לרקוד, אבל החלטתי ללכת לראות. באתי, ראיתי, הצצתי ונפגעתי. מאז ועד היום אני רוקד ללא הפסקה, וביתר שאת".

אביטל מגדיר את הריקוד כאהבת חייו. הוא היה חבר בלהקת "גלגלי ראשון" במשך ארבע שנים, ואוהב במיוחד ריקודי סולו בסגנון פלמנקו או בסגנון מייקל ג'קסון. "בלי הריקוד הייתי יושב בבית, מרחם על עצמי, מצפה שירחמו עליי, מתנוון ומידרדר. הריקוד מרים אותי למעלה, ואני מגלה בזכותו את כל היכולות שהיו מוסתרות בי. אני טיפוס ספורטיבי, והדבר בא לידי ביטוי גם ביכולות שלי. הגעתי לרמה שלא ציפיתי שאגיע. היום אני לא יכול לראות את עצמי לא רוקד, כי זה כבר זורם לי בעורקים. נדבקתי בחיידק, אני לא יכול להרפות. באמצעות הריקוד אני גם מתחבר לאנשים מיוחדים ונמצא בחברה טובה שכוללת את ה' עומדים' לצדנו".

לפני ארבעה חודשים הצטרף אביטל לקורס מדריכי המחול לנכים. מדי שבוע הגיע לגבעת וושינגטון למשך ארבע שעות של לימוד וריקוד. "הקורס שדרג את היכולות והידע שלי. לרקוד ידעתי גם קודם, אבל פה למדתי את היסודות. בהתחלת הייתה לי פרטנרית עומדת קבועה, אבל בגלל מצבה הבריאותי היא הפסיקה. כך החלפתי פרטנרים מדי פעם והגעתי למסקנה שזה אפילו רצוי, כי כשאתה מקובע על בן זוג ספציפי, אם חלילה קורה לו משהו, אתה עלול לעמוד בפני שוקת שבורה".

עכשיו , כשהוא מצויד בתעודת מדריך, אביטל בהחלט חולם על השלב הבא. "אם יהיה לי בן זוג עומד, אני מקווה מאוד שאוכל לפתוח קורס בעצמי. כשאני יושב על כיסא גלגלים אין לי מספיק שליטה היקפית על כל מה שקורה, כי אני נמצא נמוך ולא רואה את כל מעגל הרוקדים. אני גם לא יכול להדריך את העומדים, כי הצעדים שלהם מורכבים ומסובכים יותר. פרטנר עומד יוכל לעזור בזה, ואשמח מאוד לפתוח קורס ולהעניק מהידע שלי".

רכזת קורס ההדרכה המדובר וה"אמא" של חוגי המחול ולהקות המחול לנכים היא אורלי באור, רקדנית ומורה לריקודי עם, בוגרת לימודי חינוך גופני, שיקום וטיפול בתנועה. באור בת ה-59 נחשפה לתחום לפני 27 שנים, והפכה אותו למפעל חייה. באחד הערבים ראתה בטלוויזיה נכים המתנועעים על כיסאות גלגלים לקצב המוזיקה, והתלהבה מהרעיון. כבוגרת לימודי תרפיה בתנועה היא הבינה את כוחו של הריקוד גם בתחום השיקום, והחליטה לקדם את הנושא. עם הרעיון להרקיד נכים היא הגיעה ליוסף לוטנברג, יו"ר ארגון נכי צה"ל באותה תקופה, שגם ניהל את בית הלוחם בתל אביב. לוטנברג, היא מספרת, היה סקפטי. הוא התקשה להאמין שנכים ישתלבו בפעילות מהסוג הזה, שדורשת שיתוף פעולה של בן זוג עומד.

לוטנברג לא היה היחיד שהתייחס לרעיון באי אמון, אבל באור התעקשה, ובמאמצים מרובים הצליחה לגייס קבוצה של רוקדים בעלי כיסאות והצמידה להם רקדניות ותיקות. היא פיתחה שיטת שיקום בריקוד, הכוללת התאמת כוריאוגרפיה ייחודית לתנועה ולריקוד על כיסאות גלגלים, ושכללה זאת במשך השנים.

הלהקה הראשונה שהקימה עוד בשנות ה-80 הייתה 'הורה גלגלים', שהופיעה בארץ ובחו"ל. ההופעה של הלהקה בפסטיבל כרמיאל העמידה על הרגליים קהל של עשרות אלפים, שהריע ממושכות לרקדנים. במשך השנים הקימה באור גם נבחרת לריקודים סלוניים על כיסאות גלגלים, שרקדניה ייצגו את ישראל בתחרויות בינלאומיות שנערכו באירופה, וגם הביאו מדליות.

בשנת 2002 יזמה באור מרכז להדרכת מחול על גלגלים בראשון לציון, ושנה לאחר מכן הקימה עם שמעון קינן, יו"ר סניף איל"ן בעיר, את להקת המחול "גלגלי ראשון לציון", שהפכה ללהקה הגדולה ביותר על כיסאות גלגלים בארץ ובעולם. לפני כשמונה שנים, לאחר הקמת חוגים ולהקות במקומות שונים, החליטה באור להפיץ את התורה. "המטרה הייתה לשמור על אחדות השפה", היא מספרת. "רציתי שילמדו את אותם תכנים בכל הארץ, כך שכאשר קבוצה בבאר שבע שרוקדת בבית הלוחם תיפגש עם קבוצה מחיפה או מתל אביב תהיה להם שפה משותפת, אותם מונחים ואותם ריקודים מותאמים".

קורס ההדרכה הראשון למדריכי מחול לאוכלוסיות מיוחדות נפתח במסגרת סמינר הקיבוצים. בוגרי הקורס הקימו חוגי מחול נוספים ברחבי הארץ, נכים נוספים הצטרפו למעגלי הרוקדים, ובאור החלה לחשוב על האתגר הבא. "ההישגים של הנכים בתחום הריקוד והדרך שלהם להשתלב בכל דבר הביאו אותי לחשוב שאין סיבה שבקורס הבא לא ישתתפו גם רקדנים נכים, שיהפכו להיות מדריכים בעצמם. הרי הריקודים באים אצלם מתוך הנשמה והגוף, ומי כמוהם יכול להיות מדריך – אם רק יקבלו את הכלים הראויים".

לפני כשלוש שנים, במהלך טקס שהתקיים בסניף איל"ן בראשון לציון, הכריזה באור על כוונתה לשלב נכים על כיסאות גלגלים בקורס ההדרכה. בתגובה התחייבו קינן וראש העיר להשיג מלגות לנכים שישתתפו בקורס. הרעיון קרם עור וגידים במשך שלוש שנים. יקי סעדה, מנהל קריית החינוך בגבעת וושינגטון, ושילה כץ, מנהל היחידה ללימודי תעודה בגבעה, החליטו להרים את הכפפה: בשנה שעברה נפתח בגבעה קורס הכשרת מדריכים לריקודי עם לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים.

הקורס, שמנהלים באור ועדנה קווה, ממומן בכספי הביטוח הלאומי, שנרתם לרעיון. "אנשי הביטוח הלאומי", מספרת באור, "התרשמו והבינו שיש פוטנציאל גם בנושא השיקום, גם בהכשרת נכים למקצוע ולתעסוקה, ובכלל – דבר שיכול להביא לשילובם באוכלוסייה הרגילה. למעשה, הביטוח הלאומי'קנה' את הקורס מגבעת וושינגטון, והמלגות שלו אפשרו לקיים קורס גדול עם 27 תלמידים, מחציתם בעלי צרכים מיוחדים".

באור מספרת שלרבים מהנכים לא היה קל במהלך הקורס. "היה פער גדול בין המשתתפים בתחילת הקורס, למרות שלרובם היה ניסיון, כי כל אחד מהם הגיע מעולם אחר. הפער נעלם במהלך הקורס בזכות העזרה והתמיכה של כל המשתתפים והרצינות שבה הם לקחו את הלימודים. בהתחלה אנשים היו מתוסכלים ולא בטוחים בעצמם וביכולת שלהם לספור צעדים וללמוד מושגים. זו שפה זרה, גם לאנשים עומדים קשה להבין אותה. בשלב מסוים היה מעט רפיון, אבל אני החלטתי שאף אחד לא יעצור ושנעשה הכל כדי להביא אותם לסוף. המדריכות הוותיקות התגייסו, והחבר' ה התחילו להגיע שלוש שעות לפני תחילת השיעורים לאולם הריקודים כדי לרקוד, לתרגל ולספור צעדים. זה הביא אותם לרמה גבוהה מאוד במבחני הגמר המעשיים ולממוצע תשע בציונים, שזה דבר יוצא דופן בכל הקורסים. גם אני הופתעתי מהתוצאות".

הרוקדים היושבים יכולים להדריך גם רוקדים עומדים?
"מטבע הדברים , רוב הריקודים שנלמדים בחוגים ובקורסים הם לזוגות, ויש בהם תמיד רוקד יושב ורוקד עומד, ולכן רקדן עומד ורקדן יושב ילמדו תמיד יחד. הבוגרים של הקורס למדו גם את תפקידי העומדים, אבל ברור שההדרכה דורשת עבודה בצוות. כמו שהיושב לא רוקד לבד אף פעם, כך הוא לא יכול ללמד ללא רקדן עומד, אבל העומד לא חייב להיות גם הוא מדריך. אפשר להיעזר גם במי שלא עבר קורס. אין לי ספק שהכלים שניתנו ליושבים יובילו אותם בעתיד להבין באופן מקצועי יותר גם את שפת הרוקד העומד. זו נקודה שעם השנים תתפתח ותתקדם, אחרי הכל אנחנו עדיין נמצאים בתחילת הדרך".

אורה חייקיס משתייכת לקבוצת ה' עומדים' בקורס האחרון. היא תושבת מזכרת בתיה, מורה לחינוך גופני בבית ספר ברחובות ומדריכת ריקודי עם. לקורס היא הגיעה בעקבות המלצה של חברה. "עולם הריקוד לנכים היה זר לי לחלוטין, ולא תיארתי לעצמי שהוא כל כך ירתק ויעניין אותי. לא ידעתי שיש ריקודים מיוחדים שמותאמים לכיסאות גלגלים, ולא תיארתי לעצמי שאי פעם אוכל ללמוד את זה. מדובר בתורה שלמה. אתה לומד קודם כל את הצעדים של העומדים, ואז אתה לומד איך היושבים מתקדמים, מתי הם מסתובבים ומתי הם מרימים ידיים. בניגוד לריקודי עם שבהם אתה לומד רק תפקיד אחד, בקורס הזה אתה לומד שני תפקידים".

אין תחושה של אי נוחות, כשאת נעה בחופשיות לצד מי שמוגבל בתנועה שלו?
"אתה לא חושב על זה כשאתה רוקד איתם. מהרגע הראשון אתה מתרגל לכך שהם יושבים ואנחנו עומדים, ולכל אחד יש תפקיד שלו. אמנם לנו יש יותר אפשרויות, ובדיוק בגלל זה האנשים שמתאמים את הריקודים מאוד משמעותיים. הם חושבים איך היושבים יהיו פעילים יחד איתנו, איך הם יתקדמו כך שאנחנו לא נדרוך עליהם והם לא עלינו. בסופו של דבר, היושבים בריקוד לא יושבים סתם ומתגלגלים קדימה עם הכיסא. יש להם תפקיד בכל תנועה שלנו".

הקורס היה ההיכרות המשמעותית הראשונה של חייקיס עם בעלי צרכים מיוחדים. "המפגש איתם פתח לי את העיניים לעולם שלא הכרתי. נשאבתי לתוכו. גיליתי אנשים מדהימים שיש להם הרבה שמחת חיים ושכיף לרקוד איתם. עכשיו אני יכולה להעיד שבריקוד כזה אתה מקבל הרבה יותר משאתה נותן".

הקורס בן 90 השעות מחייב את התלמידים לעבור התמחות מעשית (סטאז'). חייקיס בחרה לבצע את שלה במסגרת "גלגלי רני", חוג מחול לנכים בנס ציונה, ושודכה שם לרוקד יושב שהפך לבן זוגה הקבוע בריקודים. כעת, גם לאחר סיום הסטאז', היא רוקדת שם מדי שבוע עם בן זוגה היושב. אגב, בהתלהבותה נדבק גם בעלה עורך הדין אלי חייקיס, שמתכוון להשתתף בקורס ההדרכה הבא שייפתח. בשביל יהודית פנחס, הריקוד היה הדרך להכיר בנכותה. היא ילידת שנות ה-50 שנפגעה בגיל שנה ממחלת הפוליו. למרות זאת תפקדה כרגיל, ולדבריה מעולם לא הרגישה חריגה. בתום מסלול לימודים רגיל עבדה כמדריכה בחוגי מלאכת יד ותפירה, ולאחר מכן נכנסה לעולם הרווחה והחלה להדריך נערות ממשפחות מצוקה.

לפני כעשור חלה החמרה במצבה והיא החלה להזדקק לסיוע של קביים ומכשירים שונים כדי להמשיך ללכת. "גם כשחלה ההחמרה", היא מספרת, "הדחקתי את הנכות וסירבתי לשייך את עצמי לקטגוריה הזאת. לפני כתשע שנים חברים הציעו לי לבוא לראות מופע של מחול על כיסאות גלגלים שהתקיים בנס ציונה. הגעתי והתלהבתי, ואמרתי לאחד החברים כמה מדהים שאנשים רוקדים על כיסאות גלגלים. לא ראיתי את עצמי חלק מזה, אבל אז אותו חבר אמר לי:'סליחה, ואת לא נכה?' רק באותו רגע ירד לי האסימון שאני גם נמצאת שם".

פנחס החלה להגיע לחוג בנס ציונה, ולדבריה נהנתה מאווירה חמה ושמחה. "הושיבו אותי על כיסא במעגל ומאז ועד היום אני רוקדת ולא מוותרת. ההשתתפות בחוג המחול הייתה ההכרה שלי בנכות. זה היה בשבילי כמו טיפול פסיכולוגי. רק שם התחלתי להפנים שאמנם יש מגבלה ויש קושי, אבל אפשר להמשיך הלאה, ליהנות מהחיים, לרקוד ולפזז".

בשלב מסוים הגיעה אורלי באור לחוג שבו השתתפה פנחס כדי לגייס משתתפים לקורס ההדרכה שפתחה. פנחס בחרה אז להצטרף. "הקורס הזה פתח לי הרבה ערוצים. הוא חייב אותי להיפתח ובזכותו התחלתי לקבל ביטחון ולרחף. פתאום מצאתי את עצמי באמצע מעגל, מדריכה, מנחה, ומסבירה לסובבים אותי. זה העשיר אותי ונתן לי המון הבנה על ריקוד ומוזיקה. אתה לא רק רוקד, אלא גם מפרק את הריקוד ומבין ספירות ותנועות, וזה פשוט מדהים.

"החוויה שהותירה בי את החותם הכי משמעותי הייתה כשהמרקיד אבי פרץ ורעייתו באו לקורס שלנו, והדגימו ריקוד לעומדים. מה שהיה מדהים הוא שבאותו רגע הצליחה אורלי, תוך כדי הריקוד, להתאים אותו גם ליושבים על כיסאות הגלגלים".

אחד הסיפורים הייחודיים בקורס המדריכים שייך לסביון דויד – בן שלושים, תושב נשר, מסוגל לראות רק בעין אחת למרחק שני מטרים. לפני כשבע שנים הוא החל לרקוד בחוג מחול לעיוורים בירושלים, ולאחר מכן בחוגים בחיפה ובראשון לציון. בהמשך רקד כלקוי ראייה יחיד בחוג מחול לאנשים בריאים. לפני כחצי שנה הזמינה אותו באור להשתתף בקורס שלה. "אחרי שיחה של שעתיים", מספר דויד, "קבענו שאחשוב ואחליט. שבועיים אחר כך שלחתי לה קורות חיים וקיבלתי תשובה חיובית".

הקשיים שדויד התמודד איתם כרוקד העיוור היחיד בקורס היו שונים משל חבריו על כיסאות הגלגלים. "הייתי צריך לפצות על הקשיים שלי בראייה בדרכים אחרות", הוא מספר. "הריקוד שלי מתבסס על הזיכרון. אני יכול ללמוד ריקוד בעל פה, לעצום עיניים ולרקוד אותו אפילו בלי מוזיקה".

אתגר אחר שדויד נאלץ להתמודד איתו היה ניתוח שעבר בעיניו במהלך הקורס. בשבועות האחרונים של הקורס הוא סבל מטשטוש גם בטווחים הקצרים, שבהם הוא רואה בדרך כלל. למבחן הסופי, מול שישה בוחנים חיצוניים, הוא הגיע מטושטש – אבל עבר אותו בהצטיינות. עכשיו הוא חולם לפתוח חוג ללקויי ראייה בהדרכתו.

"הסיפור המרשים של סביון נותן פרופורציות לחיים", אומרת באור. "הבחור הזה הגיע בנחישות פעם בשבוע מנשר שבצפון לגבעת וושינגטון שבמרכז, באוטובוסים וברכבות. הוא התמיד, רקד ולא התייאש, ובמהלך הקורס הוא כבר רכש ציוד ותוכנות שיאפשרו לו לפתוח חוג מחול בעצמו".

באור מאמינה שבוגריה יצליחו לממש את הכשרתם ולהדריך אחרים. "כבר היום יש לנו בוגרת שיושבת על כיסא ומדריכה ילדים נכים יחד עם'עומד', בחוגים שמתקיימים בהוד השרון ובראשון לציון. זה תהליך שרק מתחיל עכשיו, אבל אין לי ספק שהוא יתעצם".

באור מעידה על עצמה שאינה מפסיקה לחשוב על רעיונות חדשים לקידום תחום המחול לנכים. "אני עוסקת רק בתחום הזה, המוח שלי קודח וחושב כל הזמן על המצאות חדשות. אני מעוניינת להגיע לכל נכה שעוד יושב היום בבית, בכל גיל ובכל סוג של נכות, שעדיין לא נחשף לעולם הריקודים של האוכלוסיות המיוחדות. הייתי רוצה שכל נכה ישמע על האפשרות הזאת, ושיהיה לו מקום ליד הבית שאליו יוכל ללכת, לרקוד וליהנות".
sofash@maariv.co.il